בימים אלה יצאו לחופשת הקיץ 1.6 מיליון תלמידי בת”ס יסודיים והצטרפו ל 700 אלף תלמידי חטיבות הביניים והתיכונים. גם המורים,  200 אלף בקירוב, יצאו לחופשה. זו אחת השנים הקשות עבור הצוותים החינוכיים במוסדות החינוך.

באחד מכנסי הסיום, הקשבתי לבלהה בן- דוד, מנהלת בית ספר “קשת” דמוקרטי משלב, שברכה את הצוות שלה.

לא הפסקתי לחשוב על הדברים שאמרה. צלצלתי ובקשתי ממנה לפרסם את הדברים והיא הסכימה מייד.

אנחנו יכולים לדבר ולחקור באקדמיה מרכיבים של חוסן אנושי, חוסן ארגוני, מיומנויות ניהול בעידן פוסטמודרני, צמיחה של ארגונים, משבר. ואז מגיע נאום אחד של בלהה:

מתוך נאום של יצחק שדה:

 “הגבורה אינה פסגה. היא דרך העפלה, דרך שאין בה קפיצות. גם בה, ככל דרך, יש הסתעפויות. עיתים ההסתעפות מוליכה למטה. דרך הגבורה הצרופה היא זו המוליכה כל הזמן בכיוון אחד – אל ראש ההר. ננסה איפא, להאיר לעצמנו את הדרך, כי יש בה סכנת ירידה וטעויות.

נקדים ונאמר: היסוד שבגבורה אינו האומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד, אם חזקה בו נכונות ההקרבה. הגבורה האמיתית מתגלה גם בחולין של יום יום…”

בחודשים שעברו עלינו מאז השבעה באוקטובר פגשתי גיבורים רבים. קודם כל כמובן החיילים הנלחמים בחזית, והאזרחים שנחלצו לעזרת תושבי הדרום באותו יום נורא.

אבל מבלי להמעיט במעשים אלה, אני חושבת שגם אתם, הצוות המופלא של ב”ס “קשת”, גיבורים בעיני.

כולכם חוויתם – ועדיין חווים – את המלחמה, מכל הזוויות שלה. שמעתם חדשות, הכרתם אנשים שחוו אסונות, איבדתם אנשים קרובים, חששתם לחיי יקירכם, בני הזוג המגויסים, הילדים המגויסים, פחדתם ממתקפת טילים, התפללתם לשובם של החטופים, אולי אפילו הרגשתם שמקומכם במקום אחר: במרכז מפונים או באיזו חממה של חקלאי מהדרום. וכך יום אחרי יום במשך חודשים ארוכים.

ולמרות זאת, הגעתם לביה”ס ועטיתם על פניכם חיוך. ועניתם לילדים בסבלנות. והכנתם שיעורים. ולימדתם. ושמתם לב לילדים ולהתנהגות שלהם. ודיווחתם והתייעצתם וטיפלתם. ופתרתם סכסוכים. והרמתם אירועים. והשתתפתם באחרים. ויצאתם עם הילדים לטיולים. ושיחקתם איתם בהפסקות. ונתתם להם את האפשרות לחיות חיים נורמליים. ומצאתם לעצמכם את הדרכים והזמנים לפרוק את מה שכל כך העיק על הלב: בחדר צוות, על ספסל בחצר, לאוזני המבוגרים בלבד. וכשהגיע ילד,  מיד חזר החיוך לפנים, וחזרו ההקשבה והאמפתיה והסבלנות והגבולות והחינוך. הייתם מקצועיים והייתם אנושיים.

והיה לכם קשה מנשוא, בגלל ה”הותר לפרסום”, והיה לכם קשה מנשוא כי הייתם צריכים לתמוך בחברי ובחברות צוות שהתרוקנו רגשית, והייתם צריכים לעבוד קשה יותר כי כמעט בכל יום נעדרו עמיתים שלכם מהעבודה. וראיתי כמה קשה לכם, ראיתי בעיניים שלכם את העייפות, את הכאב, את המחסור באוויר לנשימה, את הדאגה, את החרדה.

ובכל זאת ולמרות הכל – הייתם.

ולכן אתם הגיבורים שלי. ובלעדיכם אי אפשר היה לקדם שום דבר השנה, ואי אפשר היה לסיים את השנה, ואי אפשר היה לקרוא לנו בית ספר. ובזכותכם גם אני הייתי מסוגלת להרים את הראש, לחייך, לעבוד, לפתור בעיות, לתכנן קדימה, לתמוך. כי ידעתי שיש לי את השותפים הכי טובים שאפשר לבקש בתקופה כזאת.

אז כן, גבורה תמיד נדמית לנו כמעשה הרואי במלחמה, והיא אכן לא פעם כזאת. אבל היא גם, כמו שאמר יצחק שדה,  המעשה היומיומי של ההתגברות על הקושי ועל המצוקה, היכולת לקום כל בוקר מחדש ולעשות את מה שצריך, לתמוך אחד בשני, לחייך, לחבק, להקשיב ולהמשיך הלאה.

בלהה סיימה בתנחומים למשפחות החללים, החלמה לפצועים, תפילה להשבת החטופים, ובברכה נוספת: ששנת הלימודים הבאה תהיה משעממת ככל האפשר.