מבוסס על רשמיה של   שיראל כחלון  – תוכנית המצטיינים,  החוג לחינוך – המכללה האקדמית גליל מערבי

במסגרת קורס מצוינות בחינוך יצאנו לסיור לימודי וחווייתי במוזיאון הילדים בחולון,לחוויית  "דיאלוג בחשכה". יצאנו לסיור שלא ידענו למה לצפות ממנו וחזרנו עם מבט אחר על עצמנו ועל התפקיד שלנו כאנשי חינוך לעתיד.

הכניסה אל החושך

כשהגענו, קיבלו אותנו מדריך ומדריכה שליוו אותנו לכל אורך החוויה. כבר בתחילת הדרך נלקחו מאיתנו הטלפונים והציוד האישי,כדי שנוכל להתנתק מהעולם החיצוני ולהיכנס אל החוויה במלואה.  קיבלנו אוזניות ותיק קטן ונכנסנו אל מתחם שבו שרר חושך מוחלט.

מהרגע הראשון הורגשה תחושת חוסר ודאות. הסתובבנו במרחב מבלי יכולת לראות היכן אנחנו,  נתקלנו זה בזה ובקירות ונאלצנו להישען על השמיעה  , המגע ותחושת ההתמצאות . חלק מאיתנו חוו פחד אמיתי וחלק אף בחרו לצאת בתחילת הדרך. המרצה שלנו תמך,  עודד והעניק לנו את הביטחון להמשיך.

פעולות פשוטות שהפכו למורכבות

המדריכים סייעו לנו להתיישב מול שולחנות וכל החוויה התנהלה דרך האוזניות, שבהן סיפרה לנו אישה את סיפור חייה. היא ביקשה מאיתנו להוציא פנקס ועט ולכתוב מילים בחשכה, כדי לחוש משהו ממה שחוותה כתלמידה בהכתבה בבית הספר. פעולה שנראתה פשוטה , הפכה למשימה מבלבלת ומתישה: לא ראינו את הדף,  את הכתב או את התנועה של היד שלנו.

במהלך כשעה ועשרים דקות התבקשנו לבצע פעולות יומיומיות נוספות: לרקוד בחשכה, להוציא ג’ינס מהתיק,  להבחין בין מלח לסוכר, לשבת על הרצפה . כל משימה כזו המחישה לנו עד כמה מובן מאליו הופך למורכב ברגע שמתנתקים מחוש הראייה.

הסיפור שמאחורי החושך

האישה שיתפה כי היא מתמודדת עם רטיניטיס פיגמנטוזה,  מחלה תורשתית שגורמת לצמצום הדרגתי של שדה הראייה, עד למצב שבו האדם רואה את העולם כאילו דרך צינור צר  . היא הסבירה שבחרה לחשוף את הסיפור שלה רק בתנאי שאנשים יחוו אותו מתוך העולם שלה ומתוך העיניים שלה ולכן, כל הדיאלוג מתקיים בחושך מוחלט. הבחירה הזו אפשרה לנו לא רק לשמוע את הסיפור,  אלא להרגיש חלק קטן מהקושי,  מהבלבול ומהתלות בחושים האחרים שמלווים אותה בחיי היום-יום.

היא תיארה איך התחילה להרגיש את השינוי בראייה כבר בילדותה, בכיתה ב' ואיך עולמה הלך ונסגר סביבה בהדרגה.  לצד הקושי הפיזי שיתפה גם בקשיים הרגשיים והחברתיים: תחושת השונות מול ילדים אחרים,  הקושי להשתלב וההתמודדות המשפחתית המורכבת . הדברים עוררו בנו תחושות עזות והמחישו עד כמה היחס של הסביבה משפיע על תחושת הערך והביטחון של אדם המתמודד עם מוגבלות.

גם בבגרות,  היא סיפרה, היה לה קשה לצאת לדייטים ולחשוף את המגבלה, לתפקד כהורה ולהשתלב בעולם העבודה. לאורך כל הסיפור הדגישה את הרצון להיות כמו כולם,  לא לרחם עליה, לא להיות תלויה באביזרי עזר. ואז הגיע השף שהאמין בה, התאים עבורה את סביבת העבודה ולא ויתר עליה גם ברגעים הקשים. באחד האירועים שערך הציג בפני האורחים את סיפור חייה, הזמין את אמה, שבעבר התקשתה לקבל את מצבה  וסיפר עד כמה הבת שלה חזקה ומעוררת השראה.

שיחת סיכום עם המדריכים

בסיום הסיור התכנסנו לשיחה עם המדריכים ושם נחשפנו לעובדה שגם הם עצמם מתמודדים עם לקויות ראייה.  במתחם "דיאלוג בחשכה" מעסיקים באופן מכוון אנשים לקויי ראייה ועיוורים,  מתוך אמונה שהם אלה שיכולים להעביר את החוויה באופן האותנטי ביותר מתוך הניסיון האישי שלהם.

הם הסבירו לנו את ההבדל בין לקות ראייה ובין עיוורון וסיפרו על דרכי ההתמודדות שלהם, פיתוח חושים אחרים, שימוש באמצעי נגישות ובעיקר היכולת לא לוותר על עצמם.  השיחה איתם המחישה עד כמה משמעותיים היחס של החברה, ההכלה והנגישות עבור אנשים עם מוגבלויות.

מה לקחנו איתנו

הסיור היה הרבה מעבר לחוויה במוזיאון. הוא היה שיעור באנושיות,  ברגישות,  בהכלה וביכולת לראות את האדם שמעבר למגבלה שלו.  דווקא בתוך החושך למדנו לראות בצורה עמוקה יותר.

למדנו שלא כל קושי נראה לעין ושמאחורי כל תלמיד ותלמידה מסתתר עולם שלם של רגשות, פחדים התמודדויות וחוזקות. הבנו עד כמה חשוב ליצור עבור תלמידים סביבה בטוחה,  מכילה ומותאמת. כזו שתאפשר להם להרגיש שייכים ובעלי ערך.  למדנו שנגישות אמיתית אינה רק עניין של אמצעים פיזיים אלא גם של יחס,  סבלנות,  הקשבה ואמונה ביכולות של כל אדם.

הסיור היה חוויה עוצמתית ומעוררת מחשבה. הוא הותיר בנו תחושות עמוקות והעניק לנו שיעור חשוב על קבלה,  אמפתיה,  כבוד האדם ועל החשיבות של חברה שמסוגלת לראות כל אדם בגובה העיניים.