זהות מקצועית בעידן ה"פומו" (חרדת החמצה)
Professional "Fomo" (Fear of Missing Out)
זהות מקצועית בעידן ה"פומו" (חרדת החמצה)
ד"ר עירית הורביץ לוז
** השימוש בלשון נקבה מיועד לכל המגדרים, וכך גם השימוש בלשון זכר.
בזמן המתנה לנציג שכר לימוד במוסד אקדמי מסוים, הקשבתי למענה אלקטרוני שיווקי, שכלל שיחה מבוימת בין מועמד ללימודים לבין נציג האקדמיה. המועמד אמר: "אבל אני לא רוצה ללמוד משהו אחד" ונציג האקדמיה הרגיע אותו: "זו בדיוק הסיבה שהאונ' שלנו מציעה לך את ה"מולטי תואר" שמאפשר בתואר אחד, ללמוד גם וגם וגם".
Professional "Fomo": Professional Fear of Missing Out
חרדת החמצה, (Fear of Missing Out) היא סוג של חרדה חברתית, שמאופיינת כחשש להחמיץ חוויות שאחרים חווים. השימוש המוגבר במדיה החברתית מעמיד אותנו בפני השוואות, שמשאירות אותנו הרבה פעמים בתחושת נחיתות לעומת החוויות הפוטוגניות (והחד ממדיות) שמעלים חברינו ברשת. התופעה גורמת לנו להטיל ספק בטיב הבחירות שלנו, מערכות יחסים, חופשות, בגדים ועוד.
בהקשר המקצועי ה"פומו" מתבטא בפחד להחמיץ קריירה מוצלחת, כזו שתזכה אותנו בתגמולים חברתיים (כלכליים וערכיים) כזו שנדמה לנו שיש לחברים שלנו. תחושת ה"פומו" גורמת לנו להטיל ספק לא רק בבחירות שלנו – אלא גם בביצועים שלנו, בתחושת הסיפוק העולה מהם ובתחושת המשמעות שאנחנו מייחסים לזהותנו המקצועית.
"זהות המקצועית" מוגדרת בספרות כתחושת שייכות של הפרט למקצוע שלו, לערכיו, להעדפותיו ולפרקטיקות שלו. זהות מקצועית נתפסה עד שנות החמישים כתופעה חד-ממדית, שנבחנה בעיקר דרך מדדים של רמות פרנסה. ההתפתחות הטכנולוגית המואצת, הקפיטליזם והגלובליזציה שינו את האופי של שווקי העבודה והיום אנחנו מתקשים לתת תשובה של מילה אחת בלבד לשאלה הפשוטה "מה המקצוע שלך?"
עד לא מזמן, כשהיו שואלים בן-אדם מה המקצוע שלו או שלה, היו מקבלים תשובה שכללה מילה אחת: "מורה". "מהנדסת". "ספרית". היום במקרה הקל – נקבל תשובה של 2 מילים: "יועצת חינוכית". "אדריכלית נוף". "מעצבת שיער". במקרים אחרים, שהולכים ונהיים נפוצים, נקבל תשובה של ארבע מילים ויותר: "מנהלת אחזקה תפעול ופיקוח", "סמנכל"ית משאבי אנוש ותרבות ארגונית", "מחנכת, רכזת מגמה ומורה להיסטוריה"…! ממש כך. באחד ממפגשי החברים שנקלעתי אליהם לאחרונה, שאלתי שכן חדש במה הוא עוסק? הוא ענה לי בחיוך שהוא "גם" עובד סוציאלי "גם" מורה דרך "וגם" לוכד נחשים…
להיות "גם וגם וגם" נראה לנו היום דבר טבעי, אולם בסוציולוגיה של המקצועות מדובר במהפכה מהותית. ידע מקצועי התבסס עד לא מזמן על ההנחה, שכל קהילה מדעית "מסבירה" את העולם בצורה שונה ולכן "יודעת" את העולם בצורה אחרת: ה"ידיעה" של הפיסיקאי שונה מ"הידיעה" של ה"עובד הסוציאלי" או של "לוכד הנחשים".
במילים אחרות – מקצועות מובחנים זה מזה דרך הסיפור שהם מספרים לנו על העולם, דרך ההסבר המארגן שהם נותנים לתופעות שבו, דרך המשמעות שהם מציעים למי שמתמחה בהם. האם אותו בן אדם יכול באמת להבין את העולם ולהתנהל בתוכו דרך שני סיפורים שונים כל כך? האם אותו אדם יכול לפתח זהות של מומחה בתחום ספציפי ולהיות במקביל "גם וגם וגם וגם"?
הספרות מתארת מכלול גורמים שהובילו ל"נזילות" של מסלולי הקריירה בעולם המודרני והפוסט מודרני. הסיבות נקשרות בתהליכים תרבותיים, כלכליים ופוליטיים וכמו בכל מציאות מורכבת יש ביניהם גורמים חיוביים ויש שפחות. בכתבה זו אבקש להתבונן על גורם ה"פומו", שהשפעתו על מסלולי קריירה נתפסת כהשפעה "רעילה". היא נתפסת שלילית מפני שהיא ניזונה מהקטנת הערך העצמי שלנו דרך האדרה לא מבוססת של אחרים. היא מתבססת על צפייה בתמונת מציאות מלוטשת ובכדי להסיר ממנה את המסיכה עלינו להתאמן, יומיום בראייה מורכבת של המציאות.
לפרק את האשליה של ה – FOMO
הנה שלוש נקודות למחשבה שיכולות לסייע לנו לפרק את האשליה של ההחמצה:
- לחפש את האותיות הקטנות
פוסט שקראת, שגורם לך להרגיש שהחמצת קריירה מוצלחת הוא פוסט שאין בו בדרך כלל "אותיות קטנות". אם נתעמק במידע שעלה בפוסט נגלה פרטים שעשויים להציג תמונה מורכבת ולהפחית את תחושת ההחמצה. חפשו מידע נוסף על הקריירה, אם אתם יכולים, בקשו מחבר לספר לכם על רגע מתסכל שהיה לו במקצוע, ומה הדבר שהוא הכי לא אוהב במקום עבודתו. הדבר לא בא בשביל "להוריד" לחבר אלא בשביל לאמן את עצמנו לצרוך תמונה מורכבת של מציאות.
- פומו לא מקצר תהליכים, אלא להיפך
לחיות במצב תמידי של החמצה – אינו דבר יעיל. לחשוב כל הזמן על ההזדמנויות שפספסנו לא יקדם אותנו לשום מקום. מיפוי של 41 מחקרים מהעולם המערבי שעסקו בחוויה האישית של זהויות מקצועית העלה כי תחושת הסיפוק שאנשים מיחסים למקצועם נגזרת מרמות ההשקעה, היצירה והמשמעות שהם מייחסים לעבודתם. הסיפוק כולל התמודדות עם קשיים ויכולת למצוא פתרונות. הדבר מתאפשר רק כאשר אתה מושקע בבחירה שלך ולא מבזבז אנרגיה על בחירות שלא בחרת. השקעה כזו היא שמסייעת לנו להתמודד עם "אבק היומיום" של המציאות.
- להשתנות מהסיבות הנכונות
יכול להיות שיהיו מצבים בחיים בהם נגלה שה"ניצוץ" שהניע את הבחירה שלנו במקצוע כבה – ושצריך למצוא ניצוץ חדש. אם נעשה זאת, חשוב שזה ינבע מהתבוננות פנימית עמוקה, שמתעלמת מרעשי רקע וצריכה של תכנים חד ממדיים. כל בחירה שנבחר תיקח אותנו למסע ארוך שיהיו בו גם רגעים שלא יצטלמו יפה. אם נלמד לקבל אותם כחלק חיוני לצמיחה ולהתקדמות מקצועית נוכל אולי להפחית את אשליית ההחמצה של ה"פומו", ועל ידי זה להתעמק במסע המקצועי והאמיתי שלנו.
ד"ר עירית הורביץ לוז
ראשת החוג ללימודי תיאטרון ומרצה בחוג לחינוך
מתמחה בסוציולוגיה של ידע אמנותי-חינוכי, בבימוי ובדרמטורגיה של תיאטרון קהילתי.
